Minha experiência de guerra

יום שישי בצהריים, רוב הישראלים לא עובדים ביום הזה. בחצר נעימה ברחובות יפו, החלק העתיק של העיר תל אביב, אירחנו אני ואשתי את חברינו הטובים ביותר. קצת שתיה, מטעמים תל אביביים, מוסיקה, צחוק בלתי פוסק ובעיקר המון אהבה החלפנו במהלך היום הקסום הזה. זאת הייתה הפעם האחרונה בה כולנו הרגשנו שמחה ואושר טהורים.
למחרת, יום השבת המיוחדת בשנה. חג שמחת תורה, אחד החגים החשובים והקדושים ביותר לעם היהודי.  התעוררתי מקול אזעקת טילים מבחוץ. מבולבלת משינה והרי לא היו שום אירועים שקדמו והיוו טריגר לטילים המיורטים לעבר תל אביב מעזה. חשבתי שזהו איזה באג במערכת הכריזה, או אולי תרגיל, בטוח שלא טילים. קולות השכנים מבחוץ בשעה 6:30 בבוקר התריעו לי שיש פה אירוע אמיתי. לאחר אישור חששותיי רצנו אשתי ואני לחדר המדרגות של הבניין. מרחב זה היוה כמקום המוגן ביותר מטילים בבנין, מאחר ולא היה לנו חדר מיועד לכך בתוך הבית, כמו שלרוב אזרחיי ישראל יש בבתיהם כבר שנים רבות. עם עיניים חצי פקוחות, סובבות שכנים המומים חיכינו 10 דקות בטיחות לפי ההנחיות וחזרנו לדירה. אני רציתי לחזור לישון, שהרי טילים מיורטים על ידי אויבי ישראל הסובבים אותנו הינם עניין שאני רגילה אליו בישראל. אשתי, אשר נולדה וגדלה פה בפורטו אלגרה הייתה מבוהלת ובחרה להכין קפה ולהדליק את הטלויזיה. אולי מישהו שם מתוך הקופסא יצליח להסביר לה איך הבוקר שלה התחיל בטירוף ההזוי הזה. נשארתי איתה לצפות בחדשות ואט אט התגלו לנו תמונות שהחלו לנפץ את עולמינו לרסיסים. 
סרטון של מחבל המגיע לתוך גבול ישראל עם מצנח מהשמיים, כמה טנדרים לבנים בדרום הארץ פורקים מחבלי חמאס רעולי פנים הנושאים עליהם נשקים אשר רק במשחקי וידאו נראים. עוד כמה תמונות מחבלים שאזרחים ישראלים צילמו מחלון בתיהם. הם בפנים. והם רבים. 
כעבור חצי שעה מגיעים תיעודים של גדר גבול ישראל עזה נפרצת על ידי אלפי עזתים עם טרקטורים. על פניהם ניתן לראות את צמאון הדם, בעיניהם משתקפת שנאה עמוקה מלהסביר, לא רק פעילי חמאס, גם אזרחים רגילים שהעולם תופס “חפים מפשע”, אחד מהם נראה כאדם מבוגר, צולע עם קביים. עם מטרה אחת ברורה-לרצוח, כמה שיותר יהודים. באותו הרגע, אני יודעת שעוד דקה-שתיים צה”ל כבר יגיע למקום ויסיים את האירוע המחריד הזה. כאשר חלפה לה שעה ולאחריה עוד אחת ואחריהן עוד כמה שעות מורטות עצבים, כוחות הבטחון או צה”ל לא הגיעו לקיבוצים בעוטף עזה אשר נפלשו, הבנתי שחיינו כבר לא יהיו אותו דבר. הבנתי שגודל האירוע יהיה בלתי ניתן לתפיסה. 
אזרחים ישראלים זועקים לעזרה, נצורים בחדרי המלחמה בבתיהם עם ילדים קטנים, תינוקות וזקנים. עוד לא צחצחו שיניים, לא הספיקו להתפנות. שומעים קריאות אימה בערבית מחוץ לדלת, המחבלים כבר בתוך הבית. את ההרס, הטבח, השאון והכאוס אני לא צריכה לתאר, בטוחה אני שספגתם את התמונות והסיפורים מהמסכים שלכם. תמונות שלא שודרו בישראל מחשש לטראומות ופאניקה מהן אין דרך חזרה לישראלים מוכי ההלם והאימה. 
יושבת בוכה מול מסך הטלויזיה, צועקת לאישה שזה לא הגיוני, משהו גדול ואפל קורה פה, איפה כוחות ההצלה שיעזרו לאחיי ואחיותיי הנשרפים בעודם חיים בתוך החדר, לחברים שלי, אשר עד לפני כמה שעות חגגו אהבה ושלום בפסטיבל מוסיקה, רקדו כל הלילה, חיכו לזריחה, חוו אהבה טהורה ואושר צרוף, כעת מנסים לנוס על חייהם, נורים מכל עבר על ידי מרצחים חסרי טיפת צלם אנוש, נטבחים במאות. נערות נאנסות לעיניי הנסים. כל אשמתם הייתה שנולדו יהודים, שנולדו ישראלים. 
לאחר 7 שעות, הגיעו כוחות צה”ל לקיבוצים ובחירוף נפש, כוח תעוזה וגבורה עצומה הגנו על תושבי העוטף, נלחמו בקרבות עקובים מדם עם אלפי מחבלים, בעודם רואים תמונות מחרידות שייצרבו לעולם בתודעתם, גופות ישראלים מושמטות על הרצפה ברחובות, משפחות שלמות שנטבחו בבתיהם, גופות שרופות עד כדי שלא ניתן לזהותן, תינוקות ערופי ראש, נשים שנאנסו. השטן בכבודו ובעצמו עבר ברחובות הללו, שואה שניה לעם היהודי. הקרבות ארכו כמה ימים עד שלבסוף הושגה שליטה על ידי צה”ל וכוחות הבטחון הישראלים על היישובים. הבתים נוקו כמעט לחלוטין ממחבלים. התושבים אשר ניצלו ושרדו פונו למרכז וצפון הארץ, למלונות ולבתי אזרחים אשר פתחו את ביתם לאחיהם. 
ובכל אותו זמן, שורר הלם מוחלט על עם ישראל, היינו באפלה מוחלטת, פחד קיומי, אנחנו כבר לא בטוחים, אפילו לא בבית שלנו. שאלות רבות נשאלו. כיצד האסון הזה קרה? מעבר לכל הגיון. חוסר תשובות שעד היום לא זכינו להן. 
השכונה בה התגוררנו הינה שכונה מעורבת בה חיים יהודים לצד ערבים ישראלים. בשנת 2021 היו אירועים ביטחוניים בישראל והערבים המוסלמים אשר גרים בעיר יצאו לרחובות במפגני אלימות נגד יהודים, שרפו דגלי ישראל, ריצצו חלונות ראווה של עסקים יהודיים וחמסו בכל הבא ליד. אותם ערבים אשר חיים חופשיים כאזרחים מן המניין במדינת ישראל, בעלי עסקים מצליחים אשר נוסעים על רכבי יוקרה, חלקם עורכי דין ואף שופטים בכירים במערכת המשפט, חלקם חברי כנסת המכהנים בממשלת ישראל. את השנאה כלפינו רק הם יכולים להסביר לכם. השנאה עמוקה ומושתתת בקנה מידה שלא נתפס על הדעת. כמובן, לא כולם, ישנם כאלה שאימצו את מדינת ישראל כמדינתם והם חלק בלתי נפרד ממדינת ואזרחי ישראל. מחשש לפוגרום נוסף, נסנו אני ואשתי לבית דודי אשר נמצא 40 דקות נסיעה צפונה ונחשב לבטוח יותר. החלטה שהתבררה כנכונה בדיעבד. השכנה היחידה שנשארה בבניין סיפרה שבאותו לילה ערביי העיר נשמעו חוגגים את הטבח ואף הפריחו זיקוקי דינור. 
את השבוע הבא העברנו בבעתה תמידית. כל רחש, כל רעש הצית פחד קיומי. חשש מחדירת מחבלים לביתינו, מצאנו עצמנו יום אחד עם סכיני מטבח בידיים, מתחבאות בחדר האמבטיה מאחורי הדלת, רועדות מפחד. כל האורות בבית כבויים, הדלתות נעולות והחלונות סגורים. אני טווה תכנית למקרה שמחבלים ייכנסו לביתינו ויסתערו. לא משנה מה, אסור ליפול בשבי, עדיף למות מאשר להיות שבויות של המפלצות שהגיעו ממימד אחר. כאשר הבנו שאין חשש לחדירת מחבלים ואנחנו בטוחות כרגע, הגעתי להסכמה שאיני יכולה לתת לאישה היקרה לי מכל לעבור ולחוות עוד חוויות כאלה. אני, הרי עוד רגילה במידה מסויימת למציאות הנוראה הזאת של מלחמה והגנה תמידית על קיומי כחלק מהעם היהודי, אבל בשביל אדם אשר לא נולד בישראל ולא חי בה עשרות שנים זהו לא מצב שניתן לעכל. אנחנו חייבות לעזוב את ישראל. לחץ יומיומי ודאגה מצד משפחתה מברזיל כמובן תרם להחלטה. איננו יכולות לגרום להם לדאגה ממושכת. 
רכשנו כרטיס טיסה יציאה מישראל לכמה ימים לאחר מכן. את מאורעות הימים הבאים, אמשיך בסיפורי בפעם הבאה. סיפורי גבורה של עם חזק, אנשים בעלי לב מזהב אשר התאחדו ושמו להם כמטרה להפיץ אהבה לכל אחד ואחד מאחיהם היהודים. 
עד הפעם הבאה…

Minha experiência de guerra

Tarde de sexta-feira, dia em que a maioria dos israelenses trabalha apenas meio turno. Em um confortável pátio nas ruas de Jaffa, a parte antiga da cidade de Tel Aviv, eu e minha esposa recebíamos nossos melhores amigos. Bate papo, comes e bebes de Tel Aviv, música, risadas infinitas e contagiantes e, acima de tudo, muito amor neste dia mágico foi o marco do final de uma era. Não fazíamos ideia do que nos esperava ao amanhecer de sábado. Essa foi a última vez que todos sentimos pura alegria e felicidade.

Ao amanhecer do dia seguinte, o feriado de SimchatTorah, um dos dias mais importantes e sagrados para o povo judeu, acordei com o som de um alarme de míssil vindo de fora. Confusa e ainda meio dormindo, pois nada explicava o gatilho para os mísseis interceptados em direção a Tel Aviv vindos de Gaza, achei que fosse algum bug no sistema de anúncios, ou talvez um teste.Definitivamente não; eram mísseis. 

Quando ouvi as vozes alarmadas dos vizinhos, às 6h30 da manhã, me dei conta que realmente algo se passava. Realmente estávamos sendo atacados. Corremos para a escada do prédio. Este espaço era o mais protegido de mísseis, já que não tínhamos um cômodo designado dentro de casa, como a maioria dos cidadãos israelenses tem em suas casas há muitos anos.

Com os olhos entreabertos, rodeados de vizinhos chocados, esperamos 10 minutos, de acordo com as instruções e voltamos ao apartamento. Eu queria voltar a dormir, porque a realidade desses ataques de mísseis por inimigos de Israel é algo com o qual estou acostumada. Ter que correr para shelter (sala de segurança) por conta de mísseis faz parte do nosso cotidiano. 

Minha esposa, que nasceu e cresceu aqui em Porto Alegre, ficou assustada e optou por fazer café e ligar a TV em busca de respostas do porquê foi acordada de tal forma. 

Fiquei com ela para assistir ao noticiário e, aos poucos,nos foram reveladas imagens que começaram a despedaçar nosso mundo. 

Um vídeo de um terrorista entrando pela fronteira de Israel-Gaza com um paraglider, algumas vans brancas no sul do país descarregando terroristas mascarados do Hamas carregando armas que só podem ser vistas em videogames. Mais alguns vídeos de terroristas que os cidadãos israelenses tiraram das janelas de suas casas. “Eles estão dentro. E eles são muitos.”

Meia hora depois, chegam registros de que a cerca da fronteira entre Israel e Gaza foi violada por milhares de habitantes de Gaza com tratores. Em seus rostos se via a sede de sangue; em seus olhos se refletia um ódio profundo. Não eram apenas agentes do Hamas, mas também os cidadãos que o mundo considera “inocentes”. Um deles parecia ser um homem idoso, mancando com muletas. Mas todos com o claro objetivo: assassinar o maior número possível de judeus.

Naquele momento pensei que, em um ou dois minutos, o IDF (Israel Defense Force) chegará ao local e encerrará este evento horrível! 

Passada uma hora, seguida por outra e por várias intensamente estressantes horas mais, as forças de segurança e o IDF não pareciam estar engajados e respondendo. Se não chegassem aos kibutzim perto da Faixa de Gaza que foram invadidos, nossas vidas nunca mais seriam as mesmas e a magnitude do evento seria insondável.

Não preciso descrever a destruição, o massacre, o caos. Os cidadãos israelenses implorando por ajuda, cercados nos abrigos de guerra das suas casas com crianças pequenas, bebês e idosos. Muitos pulando da cama sem nem escovar os dentes, não tiveram tempo de evacuar suas casas. Gritos de terror em árabe do lado de fora da porta, os terroristas já estavam dentro das casas. 

Tenho certeza de que vocês puderam sentir a grandeza do ocorrido através das imagens divulgadas pelo mundo a fora. Destas, muitas não foram divulgadas em Israel imediatamente. Acredito que por prevenção de trauma e pânico. 

Israel é um país pequeno. Se você não tem ligação direta com as famílias vitimadas, alguém de seu ciclo tem. Familiares de amigos presos em abrigos, cercados de terroristas, perderam a comunicação telefônica. Eles eramo nosso meio de informação. Logo em seguida, amigos começaram a ser convocados e se apresentaram ao exército também. 

Sentada e chorando em frente à tela da TV, gritava para minha esposa que isso não fazia sentido. Algo grande e sombrio estava acontecendo. “Onde estão as forças de resgate que vão ajudar meus irmãos que estão queimando vivos dentro dos abrigos? Meus amigos, que até poucas horas atrás celebravam o amor e a paz em um festival de música, dançando a noite toda, esperando o nascer do sol, vivenciando amor puro e a felicidade que, tentando escapar para salvar suas vidas, foram baleados por todos os lados por assassinos sem um pingo de humanidade, massacrados às centenas. Meninas foram estupradas vivas e mortas ao lado de suas amigas que tiveram que se fazer de mortas para não passar pelo mesmo… 

Por quê? Não consigo entender, por mais que procure um motivo que justifique este tipo de morte e violência.

Após 7 horas, as forças do IDF chegaram aos kibutzim e com ferocidade, coragem e imensa bravura protegeram os residentes de Ottef-Aza. Eles travaram batalhas sangrentas com milhares de terroristas, enquanto viam imagens horríveis que ficarão para sempre gravadas em suas mentes: corpos israelenses deixados no chão das ruas, famílias inteiras massacradas em suas casas, corpos queimados irreconhecíveis, bebês decapitados, mulheres estupradas. O próprio diabo caminhou por aquelas ruas. Um segundo holocausto para o povo judeu.

Os combates duraram vários dias até que o IDF e as forças de segurança israelenses finalmente obtiveram o controle da região e das comunidades atacadas. Os terroristas foram eliminados e apreendidos. Os moradores que escaparam e sobreviveram foram evacuados para o centro e o norte de Israel, para hotéis e casas de civis que abriram as suas portas aos irmãos.

Ao mesmo tempo, um choque total prevalecia sobre o povo de Israel. Estávamos na escuridão total, no medo existencial: não estamos mais seguros, nem mesmo em nossa própria casa. Muitas perguntas foram feitas. Como esse desastre aconteceu? Por quê? Muitas perguntas ainda sem respostas. 

Incrédula, lembrei que, em 2021, ocorreram incidentes de segurança em Israel e alguns árabes-muçulmanos que viviam em Tel Aviv saíram às ruas em manifestações de violência contra os judeus, queimando bandeiras israelenses e sinagogas. Saquearam lojas e empresas judaicas e tudo que estava à vista. 

O bairro onde morávamos e vivenciamos tudo isso, é um bairro misto, onde judeus vivem ao lado de árabes israelenses. Os árabes que vivem livremente no Estado de Israel são empresários de sucesso que conduzem carros de luxo, alguns são advogados, outros são juízes, alguns são membros do serviço público e servem ao governo. Só eles podem explicar o ódio contra nós. O ódio é profundo e fundado numa escala inimaginável. Claro, nem todos os árabes o sentem, há aqueles que adotaram o Estado de Israel como seu Estado e são uma parte inseparável do Estado e dos cidadãos de Israel.

Temendo outro pogrom (agressões e assassinatos cometidos contra uma comunidade), minha esposa e eu fomos para a casa do meu tio, que fica a 40 minutos de carro ao norte de Tel Aviv e é considerada mais segura. Decisão sábia, pois segundo a uma única vizinha israelense que decidiu ficar no prédio onde morávamos, ànoite houve uma chuva de fogos de artifícios para celebraro massacre daquela manhã de sábado. 

Passamos a semana seguinte em constante tensão. Cada farfalhar, cada ruído engatilhava o medo existencial. Temendo que terroristas se infiltrassem em nossas casas, um dia nos encontramos com facas de cozinha nas mãos, escondidas no banheiro, atrás da porta, tremendo de medo. Todas as luzes da casa estavam apagadas, as portas trancadas e as janelas fechadas. E eu tentava fazer um plano caso os terroristas entrassem em casa nos atacassem. Disse à minha esposa: “Não importa o que aconteça, você não se deixe ser capturada; é melhor morrer do que ser mantida em cativeiro por esses monstros que vieram de outra dimensão”.

Assim que foi confirmado que estávamos seguras de infiltração de terroristas, cheguei à conclusão de que não poderia deixar a mulher mais querida para mim passar e vivenciar mais experiências desse tipo. Afinal de contas, eu estou acostumada, até certo ponto, a esta terrível realidade da guerra e da defesa constante da minha existência como parte do povo judeu; mas para uma pessoa que não é nascida em Israel e onde não vive há décadas, esta não é uma situação que possa ser digerida. “Devemos deixar Israel”, disse a ela. A pressão diária e a preocupação de sua família do Brasil obviamente contribuíram para a decisão. 

Compramos uma passagem aérea e saímos de Israel alguns dias depois.

Continuarei minha história na próxima vez. Histórias de um povo forte, resiliente, que se uniu e resiste ao longo dos séculos com o objetivo espalhar amor.

Por Aviv E.